הטענה הנשמעת מצד תומכי אולמרט, מקורביו, אנשי שלומו בממשלה ובציבור - שהוא זכאי כראש ממשלה ליחס שווה כמו האזרח מן השורה, בהגנה על זכויותיו.
העיקרון בצורתו היבשה והרחבה, אכן לא מבדיל בין אזרח מן השורה לבין שר, ראש ממשלה או נשיא. מעל כולם נטוע שלטון החוק. במעין מטריית ברזל, שמגן ומרשיע את שועי הארץ ודלת העם. כולם שווים בפני החוק ולכולם שמור העיקרון הקונסטיטוציוני, הכמעט מקודש - של "חזקת החפות". אבל, יש הבדל בין הרשעה משפטית לבין הרשעה ציבורית - שהיא מהירה יותר ורחבה יותר.
לכן כפי שאמרתי לעיל - גם לזכותו של אולמרט פועל העיקרון ואסור לנו להרשיעו משפטית, בטרם לובנו העובדות, נשמעו כל הגרסאות, הראיות נאספו וניתן לבסס על פיהן גרסה מרשיעה.
יחד עם זאת, אסור לנו, להתעלם מן העובדה שמדובר בראש ממשלה, אמנם ראשון בין השווים, אבל גם ראשון מבין אנשי הציבור, שחייב להעמיד את עצמו לחקירה מהירה, אם היא נדרשת, כדי לומר לציבור: אני עומד בכל עת - לרשות גורמי החקירה, כדי לתהר את שמי ולדחות את החשדות.
איש ציבור, כמו ח"כ, שר, ראש ממשלה, נשיא, לא יכול מבחינה ציבורית ערכית, לנקוט בתכסיסי השעיה לגיטימיים, ככל האדם - מה עוד, שהוא ממונה על המשטרה והפרקליטות, ותפקידו ליישם את שלטון החוק.
נקיטה בדרך זו, של דחייה, השעיה, התחמקות מתפרשת ציבורית, כניסיון להרחיק את עצמו מאשמות חמורות ולטשטשן - ולא כניסיון להוכיח את חפותו ואת גרסת האמת.
האם איש ציבור מקבל יחס זהה, מחוקריו כאזרח מן השורה - בוודאי שלא ובמידה רבה של צדק והבנה.
איש ציבור, ברמות הגבוהות לא ייחקר במשרד המשטרה, לא יאוזק ולא יובל בניידת, לא ישלח למעצר בית ולא ישוחרר בערבות. האם זה צודק - במידה רבה כן. ראש ממשלה, שר, נשיא - מייצגים מוסדות מדיניים מייצגים סמלים - מייצגים את שלטון החוק, אך במקביל - כפופים לשלטון החוק ומיישמים את עקרונותיו - וטוב שכך.
יש מדינות, כמו צרפת, בהן מוסדר בחוק החיסיון שיש לנשיא מכהן (המחזיק בידיו את סמכויות הביצוע הממשלתיות) - שאין חוקרים ומעמידים לדין נשיא בעת כהונתו, אלא לאחר שסיים את הקדנציה הנשיאותית.
גם אצלנו היו פרשנים ואנשי משפט, שחשבו שהסדר מעין זה צריך לחול גם בארץ, אך מאידך רוב הציבור ומומחי המשפט היו בדעה ששיטה מעין זו - אינה מתאימה לשיטת המשפט והממשל שלנו. והראייה שנשיא ארה"ב קלינטון נחקר בעת כהונתו על עבירות מין ובאנגליה שרים וחברי פרלמנט - נחקרו, פוטרו, נשפטו בעת כהונתם בעבירות פליליות ובעבירות אתיות ומוסריות.
ואם אנו מסתמכים על ארה"ב - אז כדאי לאמץ את "המודל האמריקאי" לחקירת נשיא/ראש ממשלה ע"י מוסד הקרוי "התובע המיוחד".
זהו מוסד, הקבוע בחוק, לפיו ממונה משפטן בעל שם ומעמד בדימוס או לשעבר - לחקור ולרכז בידיו את חקירת החשדות נגד נשיא מכהן. לרשותו צוות עוזרים והוא מקבל גיבוי ממערכת המשפט והמשטרה - ותוצאות החקירה שלו הן בעלות משקל ורבות השפעה.
בעניין זה - ראוי לציין גם את הסוגייה שעלתה בחקירה של אולמרט והוא הנושא של "איסור פרסום".
השימוש בצווי איסור פרסום - היא סוגייה נכבדה, בפני עצמה, עלתה בדיונים שונים ובפורומים נכבדים של משפטנים, כנסים ובדיונים במועצת העיתונות.
השימוש בצווי "איסור פרסום" - בא לשרת את המשטרה, במיוחד בשלבים הראשונים של החקירות, שהן השעות והימים הקריטיים בכל פרשה מסובכת מסוג פשע חמור ובמיוחד כשמדובר בחקירת אנשי ציבור, מתוקשרים, בעלי מעמד וכוח כלכלי, עסקי, והשפעה על התקשורת.
לעניין זה יש את האלמנט של ההתנגשות בין עיקרון שמונח ב"צווי איסור הפרסום" לבין העיקרון של "זכות הציבור לדעת" - עליו רוכבת בגאווה התקשורת.
איכות החקירה, מהירותה, מטרתה - עדיפה בשלבים הראשונים - על זכות הציבור לדעת.
הצווים באים למנוע תיאום עמדות, הדלפות, שיבוש הליכי חקירה, השמדת או בידוי ראיות, בריחת עדים, העלמת או מחיקת תכנות מחשב, אימיילים והתכתבויות שונות, השפעה על עדים או איומים על עדים ולפעמים אפילו העלמת עדים.
כמובן, שהשימוש ב"צווי איסור פרסום" - צריך להיעשות: במשורה, בחכמה, בפיקוח מתמיד ובביקורת שוטפת.
כאשר ניתן ובמידת האפשר, צריכים להסיר את החיסיון אפילו באופן חלקי, כדי להוציא קיטור - שמועות ורכילות מהתקשורת והציבור.
במיוחד צריך להיות ערים, לפרסומים, בתקשורת הזרה ובאינטרנט - שהרי אם שם הדבר מפורסם - זה מעמיד את התקשורת שלנו ואת המשטרה באור מגוחך - כפי שאכן קרה בפרשת טלנסקי.
לבתי המשפט - יש בנושא זה, תפקיד מרכזי, לדעתי, לרסן את המשטרה ואת בקשותיה הרבות והתכופות - גם במקרים שזה לא חיוני ונחוץ, כדי למנוע מהם להסתתר מתחת לצווים כשאין להם פתרונות חקירתיים או שמגיעים למבוי סתום.
שימוש יתר בתרופה זו - יש לה תופעות לוואי, כמו חוסר אמון במשטרה ובמעשיה, הרצון לטשטש ולהדחיק פרשיות קשות לפתרון ולהוריד את עיתונאי המשטרה מהגב שלהם, עם השאלות המציקות שלהם.
לסיכום ניתן לומר: ראשי ממשלה, נשיאים, ח"כים, ראשי מפלגות, אנשי ציבור בהווה ובעבר, זכאים לייחס חריג בחקירותיהם בצורה מוגבלת ומפוקחת.
בעיקר הם זכאים לטיפול מהיר בחשדות כדי להימנע מהפצת שמועות, רכילות והדלפות מגמתיות.
כמו כן זכאים - לחקירות, פחות מתוקשרות, פחות עיתונות וטלויזיה, מבלי להסתיר או להמעיט בחומרת העבירות.
הדוגמאות של השנים האחרונות בחקירת אנשי ציבור בהווה ובעבר, כמו: רפול ז"ל, רובי ריבלין, יו"ר הכנסת, צחי הנגבי - שר וח"כ, פרופ' נאמן - שר המשפטים, איבט ליברמן - מנכ"ל משרד ראש הממשלה ושר, תא"ל קהלני - גיבור ישראל ושר לביטחון פנים, אריה דרעי, בנימין נתניהו - ראש ממשלה ואשתו שרה, הנשיא קצב, היו דוגמאות שליליות- של התמשכות חקירות, ללא סיבה, שימוש בהאזנות סתר לא חוקיות, הדלפות מגמתיות, שימוש בתקשורת כמקדם ולחץ ציבורי וחקירתי - מקרים ודרך שחייבים לשנות ולהפסיק, למען שלטון חוק יעיל, הוגן וטוב יותר.
כאן גם המקום להזכיר, את הזיכויים הרבים של אנשי ציבור כמו וסגירת תיקי החקירה: רפול ז"ל, פרופ' נאמן, בנימין נתניהו, אביגדור קהלני - וסגירת תיקים כנגד עמותות ברק, תיק האי היווני, תיקי שרון ועוד.
אי לכך מומלץ לחקור, כן - ורצוי במהירות כי כבודם מעמדם ולפעמים פניה של המדינה והחברה - תלויים בתוצאות החקירה.
הערות לסיום:
א. כשיש חשדות כה כבדים, במיוחד נגד ראש ממשלה מכהן (בתקופה כה רגישה) - כמו שוחד, קבלת כספים בסכומים גדולים במעטפות, למטרות לא ברורות וללא רישום מסודר (בצורה ישירה) - אין מקום לטעויות, לדחיות ולערעורים.
ב. על אולמרט - להתייצב באומץ ובגלוי, אם הוא טוען שהוא חף מפשע - לחקירה וללא דחייה לפי בקשתם וללא תרגילים פרוצדוראליים. הוא חייב זאת לציבור, ולעצמו כאיש ציבור - אם חפץ חיים הוא.
ג. עדות מוקדמת - היא מהלך חריג במקצת, אבל די מקובל ונוקטים בו לעיתים מזומנות במיוחד במקרים הבאים: בעבירות מין, כאשר צד אחד (בעיקר המתלוננת/מתלונן) הם תושבי חוץ ורוצים לעזוב את ישראל. במקרים של עבירות פשע חמור - מפחד שהעד/ה או עד המדינה, ישנו דעתם, או יש חשש לחייהם או יש איום ממשי על חייהם.
ד. במקרה של אולמרט - עדות מוקדמת מתבקשת לאור הנסיבות וסיכוי גבוה שהוא יתקיים גם באישור בית המשפט העליון.
ה. יש גם אפשרות רביעית לעדות מוקדמת, כמו - אישור העדות המוקדמת בתנאים הקיימים, תוך התניה שבמידה ויהיה משפט, ויהיה צורך או בקשה ספציפית, יוזמן העד להשלמת עדות + חקירה מוקדמת.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
